פרק א

אין לוקין על גניבה

עי' בדברינו בהלכות גזילה ואבידה פרק א הלכה א

איסור גניבה מגוי

עי' בדברינו בהלכות גזילה ואבידה פרק א הלכה ב

איסור גניבה בפחות משווה פרוטה

עי' בדברינו בהלכות גזילה ואבידה פרק א הלכה ב

האיסור בגניבה שאינה מפסידה את הבעלים

נאמר בתוספתא (מסכת בבא קמא [ליברמן] פרק י הלכה לז):

לא תגנבו על מנת למקט (=לצער ולהחזיר אח"כ), לא תגנבו על מנת לשלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה

ברייתא דומה הובאה גם בסוגיית הגמרא במסכת בבא מציעא (סא:), המנסה להסביר מדוע צריך היה הכתוב לפרט איסור גניבה, ולא הסתפק בלימוד מאיסורים דומים (ריבית ואונאה).

רש"י מפרש שהגונב על מנת לשלם הוא מישהו שדווקא רוצה לגרום לבעל החפץ הנאה, אלא שבעל החפץ אינו רוצה לקבל ממנו טובות, ולכן הוא גונב ממנו בכדי להשיב לו את החפץ בתוספת כפל. אף מעשה שכזה שמטרתו להיטיב עם הבעלים אסור לפי רש"י.

מלשון הרמב"ם לא משמע שמעשה מתוך כוונה המתוארת ברש"י יהיה בגדר איסור.

הלחם משנה מעיר שמלשון הרמב"ם משמע שגניבה על מנת לצער או להחזיר אינה אסור אלא מדרבנן "כדי שלא ירגיל עצמו בכך". זאת, בסתירה מסויימת לדברי הגמרא שלמדה איסורים אלה מהנאמר בפסוק "לא תגנובו". הלחם משנה מסביר שהרמב"ם מבין שהפסוק הוא אסמכתא בלבד לגניבה על מנת לשלם או על מנת לצער, ואינו מקור מדאורייתא לאיסורים שכאלו.

מה בין גנב לגזלן

עי' בדברינו בהלכות גזילה ואבידה פרק א הלכה ג. נרחיב כאן במה ששייך בפרט לגניבה ולמאפייניה.

הגמרא בבבא קמא (נז.) דנה בשיטת רב יוסף הסובר שאדם שמצא אבידה נחשב עליה כשומר שכר. אביי מקשה ממה שנאמר בטוען טענת גנב באבידה-

הטוען טענת גנב באבידה - משלם תשלומי כפל

כלומר, המוצא אבידה וטוען, בשקר, שנגנבה ממנו, ונשבע על כך, מחוייב בכפל ככל טוען טענת גנב ונשבע עליה (עי' להלן תחילת פרק ד). והרי אם הוא שומר שכר, כדברי רב יוסף, חייב הוא בגניבה ואין זו טענה הפוטרת אותו!

רב יוסף מתרץ שמדובר במקרה בו טוען מוצא האבידה, שהאבידה נלקחה ממנו על ידי "ליסטים מזויין", שכיוון שמזויין הוא נחשב הדבר כאונס, וטענתו של שומר האבידה פוטרת אותו מתשלומים אף אם הוא נידון כשומר שכר. אביי דוחה תירוץ זה, באומרו שליסטים מזויין נחשב כגזלן, ולכן הטוען שנגנב ממנו על ידי ליסטים מזויין כלל אינו נידון כטוען טענת גנב. רב יוסף מצידו מסביר שלדעתו שלו, ליסטים מזויין, כיוון שמתחבא הוא מאנשים ("מיטמר מאינשי"), דינו כגנב. נמצא שמחלוקת אמוראים היא, האם ליסטים מזויין, שאי אפשר לעמוד בפניו ולהתנגד לו, אך הוא מתחבא מאנשים, נחשב כגזלן או כגנב.

הגמרא בבבא קמא (עט:) מביאה דין בשם רבי אלעזר-

אמר ר' אלעזר: ראוהו שהטמין בחורשין וטבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמשה

כלומר, מדובר בגנב שהתחבא ביער כדי לגנוב בהמות הרועות שם (רש"י) או שהחביא ביער בהמה שגנב (שאר ראשונים), ודינו כגנב, לשלם תשלומי ארבעה וחמישה על טביחה או מכירה. הגמרא מסבירה שלמרות שראוהו אנשים, אין הוא נחשב כגזלן אלא כגנב כיוון שסוף סוף נחבא הוא מהם ("מטמרי מנייהו").

רש"י מסביר שגנב, העושה את מעשהו לעיני עדים, אם ברור לו שאף אחד מהעדים אינו הבעלים, ברור שייחשב כגנב. היחודיות במקרה שבגמרא מקורו בכך שלא מדובר בגניבה מבית הבעלים ולכן הגנב אינו יכול להיות בטוח שאחד מהאנשים הרואים אותו אינו הבעלים. במילים אחרות, לדעת רש"י, הגנב מאופיין בכך שהוא מנסה להיסתר מהבעלים, אף שלא אכפת לו לעיתים שיראוהו אנשים אחרים^[1].

לעומת רש"י, מהמאירי ומהרשב"א משמע שהגנב הוא המנסה להיחבא מעין כל, בין אם מדובר בבעלים או באחרים. לעומת הגנב, הגזלן הוא זה שלא איכפת לו שיראוהו (בין הבעלים ובין אחרים).

להלן, בדברינו על הלכה ד, יובאו דברי המדרש המסביר את החומרה בעונשו של הגנב ביחס לעונשו של הגזלן. גם ממדרש זה משמע שהגנב עושה את מעשיו בצנעה לעומת הגזלן שעושה זאת בכח ובפרהסיה.

הרמב"ם בתחילת דבריו בהלכה זו, כותב כרש"י, שהגנב הוא זה המנסה להיסתר בעיקר מעיני הבעלים ("ואין הבעלים יודעים")^[2]. גם הדוגמה שמביא הרמב"ם היא כזו בה הגנב מנסה לא רק להסוות את זהותו אלא אפילו את העובדה שאירעה גניבה. מצד שני, בהמשך ההלכה נאמר שליסטים מזויין שגנב "אינו גזלן אלא גנב אף על פי שהבעלים יודעים בשעה שגנב". כלומר, למרות שאין מעשהו נסתר מעיני הבעלים נחשב הוא כגנב^[3].

יסוד דין תשלומי כפל והטעם להם

נאמר בפסוק (שמות כב ו):

...וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם

במכילתא דר"י (משפטים פרשה טו) מובא טעם מדוע החמירה התורה בדינו של הגנב יותר מאשר בדינו של הגזלן-

ומה ראת תורה להחמיר על הגנב יותר מהגזלן?

ר' יוחנן בן זכאי אומר הגזלן השוה כבוד העבד לקונו, והגנב חלק כבוד לעבד יותר מקונו,

כביכול, הגנב עשה את העין של מעלה כאלו אינו רואה ואת האוזן כאלו אינה שומעת...

בגמרא (בבא קמא עט:) מובאת ברייתא זו, ולאחריה תוספת הסבר-

אמר ר' מאיר: משלו משל משום רבן גמליאל, למה הדבר דומה? לשני בני אדם שהיו בעיר ועשו משתה, אחד זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך, ואחד לא זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך, איזה מהן עונשו מרובה? הוי אומר: זה שזימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך.

התוספות (שם ד"ה "מפני מה") מעירים שטעם זה אין בו בכדי להסביר את דין תשלומי הכפל בטוען טענת גנב (שהוא שומר שנשבע שנגנב ממנו הפיקדון ומתחייב בכך לשלם כפל, מה שאין כן אם היה טוען טענת גזלן, עי' להלן בתחילת פרק ד), שכן במקרה זה לא התיירא/התבייש השומר מהבריות יותר מאשר לו היה טוען טענת גזלן^[4].

הרמב"ם אינו כותב את הטעם שהובא במשלים שמשלו רבי יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל. לעומת זאת ב"מורה הנבוכים" (ג מא) מביא הרמב"ם כמה הסברים אחרים לשוני שבין גזל לגניבה ובהם-

הגניבה שכיחה יותר, שכן היא אפשרית בכל מקום, להבדיל מן הגזל הנעשה בגלוי ובכח ולכן במקומות בהם יש יישוב בני אדם ומשטר הרי הוא קשה יותר לביצוע.

אדם יכול לעמוד כנגד הגזלן אך כנגד הגנב אין ביכולתו לעמוד כי הוא לא מודע לגניבה.

גם אם בשעת מעשה לא עמד מול הגזלן, יכול הוא לתובעו לאחר מעשה בבית דין, מה שאין כן בגנב שזהותו אינה ידועה לו.

אין אדם משלם קנס על פי עצמו

המכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (פרק כב) דנה בפסוק "אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם"-

יכול ישלם על פי עצמו?...

ת"ל "ימצא"- אין ימצא בכל מקום אלא בעדים

כלומר, דין תשלומי כפל הוא רק כאשר משלם הגנב על פי עדים, אך אם הודה, אין משלם תשלומי כפל על פי הודאת עצמו.

בהמשך נאמר במכילתא (שם) דין דומה ביחס לפסוק "עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ"-

שאם הודה מפי עצמו יכול יהא משלם תשלומי כפל על פי עצמו?

תלמוד לומר "אשר ירשיעון אלהים"- על פי בית דין משלם תשלומי כפל ואין משלם תשלומי כפל על פי עצמו

שני מקורות אלה לפטור את המודה בקנס מופיעים גם בגמרא (בבא קמא עה.).

הרמב"ם כותב רק את המקור השני כמקור לפטור את המודה בקנס.

יסוד דין תשלומי ארבעה וחמישה והטעם להם

נאמר בתורה (שמות כא לז):

כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה

בגמרא בבבא קמא (סח.) מובאים דברי רבי עקיבא ביחס לטעם הדין החמור יותר בטובח ומוכר:

אמר רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם ד' וה'? מפני שנשתרש בחטא

בגמרא מובאות שתי אפשרויות להבנת דבריו. לפי האחת, "נשתרש", הכוונה שהזיק עוד יותר לבעלים בכך שהפך את מעשיו לבלתי ניתנים לתיקון, שהרי עד שלא טבח ומכר היה יכול הבעלים לקבל בחזרה את רכושו כאילו לא נלקח ממנו מעולם. לעומת זאת עתה, משטבח או מכר, אין העוול יכול לשוב לאחור לגמרי.

הבנה נוספת מעלה רבא (שם סח:)-

אמר רבא: מפני ששנה בחטא

כלומר, רבא מבין שה"השתרשות" בחטא אמורה ביחס למעשי הגנב ולא דווקא ביחס לתוצאותיהם. הגנב הוא זה שהוסיף עזות מצח על עזות מצח בכך שלא רק גנב אלא גם טבח או מכר ולכן הוא ראוי לעונש חמור יותר.

בהמשך (הלכה טז) יבואר ההבדל ההלכתי בין שתי ההבנות.

באשר לטעם ההבדל בין שור לבין שה מובאים בגמרא בבבא קמא (עט:) דברי התנאים-

אמר רבי מאיר: בא וראה כמה גדול כח של מלאכה, שור שביטלו ממלאכתו - חמשה, שה שלא ביטלו ממלאכתו - ארבעה.

אמר רבן יוחנן בן זכאי: בא וראה כמה גדול כבוד הבריות, שור שהלך ברגליו - חמשה, שה שהרכיבו על כתיפו - ארבעה

כלומר, לדעת רבי מאיר, עונשו של גונב וטובח שור חמור יותר מכיוון שהגנב ביטל את בעל הבית ממלאכתו. לעומת זאת לדעת רבן יוחנן בן זכאי, עקרונית היה צריך לשלם חמישה, אלא שהתורה הקלה על הגנב שנשא את השה על כתפיו.

עבד אשה וקטן שגנבו

עי' בדברינו הלכות חובל ומזיק פרק ד הלכות כ-כא.

קניין הגניבה ושבחה לגנב

עי' בדברינו בחלקו הראשון של פרק ב מהלכות גזילה.

"קרן כעין שגנב, תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה - כשעת העמדה בדין" – דינו של רב

הגמרא (בבא קמא סה.) מביאה את דברי רב ומסבירה את טעמו:

אמר רב: קרן - כעין שגנב, תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה - כשעת העמדה בדין.

מאי טעמא דרב?

אמר קרא גניבה וחיים, אמאי קאמר רחמנא חיים בגניבה? אחייה לקרן כעין שגנב

כלומר, רב עוסק במקרה בו ישנו הבדל בין ערך החפץ הנגנב בשעת הגניבה לבין ערכו בשלב של ההעמדה בדין. רב מחדש שבמצב כזה יש הבדל בין תשלום הקרן, לבין תשלומי הקנס- הכפל או הארבעה וחמישה. בעוד שהקרן משתלמת לפי הערך בשעת הגניבה, הקנסות משתלמים לפי הערך בשעת ההעמדה בדין.

טעמו של רב מהפסוק (שמות כב ג) "אם המצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם". התוספות (ד"ה "גופא אמר רב") מסבירים שרב אינו לומד מהפסוק שאת הקרן יש לשלם כבשעת הגניבה, שהרי דבר זה הוא משנה מפורשת, ש"כל הגזלנים משלמים כשעת הגניבה", ודין ברור הנסמך על הכתוב "והשיב את הגזילה אשר גזל" (עי' הלכות גזילה פרק ב-ג). מה שרב כן לומד מהפסוק, זה שדווקא בקרן יש לשלם כשעת הגניבה ולעומתה הכפל ותשלומי הארבעה וחמישה, אין דינם כדין הקרן ויש לשלם אותם כפי הערך בשעת ההעמדה בדין.

הרא"ש כותב אף הוא כדברי התוספות. הרא"ש מוסיף שלא רק מהפסוק יש ללמוד שהחיוב בקנסות הוא כפי הערך בשעת ההעמדה בדין, אלא אף סברה היא, שמתוך כך שגנב שמודה נפטר מהקנסות, מוכח שהרגע בו מתחייבים בקנסות אינו שעת הגניבה אלא שעת ההעמדה בדין, וממילא יש לשלם כפי הערך בזמן זה.

הרי"ד בתוספותיו (ד"ה "כי קאמר רב") חולק על התוספות, ומסביר שרב דווקא כן לומד מהפסוק דבר מה לגבי תשלומי הקרן, ולא רק לגבי תשלומי הקנסות. דין המשנה ש"כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה" אמור ביחס לגזלן, ובמקרה בו הגזילה כבר אינה בעולם או שקנאה הגזלן בשינוי. אמנם, אם הגזילה עדיין בעינה, מחזירה בעצמה אפילו אם ערכה נמוך מאשר בשעת שגזל ואומר לנגזל "הרי שלך לפניך". הרי"ד מסביר שרב מחדש שאם מדובר בגנב (ולא בגזלן), אפילו אם הגניבה עדיין בעינה, אם ערכה פחת ביחס לשעת הגניבה, אין יכול הגנב לומר לבעלים "הרי שלך לפניך" ולהחזירה כפי שהיא, אלא צריך להוסיף כסף עד שישלים את ערכה לכפי שהיה בשעת הגניבה. בכך חמור דין הגנב מדין הגזלן.

הרמב"ם בפוסקו כרב כותב-

...ובשעת הגניבה היה שוה ארבעה ועכשיו בשעת עמידה בדין שוה שנים משלם קרן כשעת הגניבה ותשלומי כפל או ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין

יש שהבינו ברמב"ם, שמדובר בכגון שהגניבה עדיין בעינה, וכדברי הרי"ד, שאף אם הגניבה שווה עתה 2, משלם 4 כשוויה בשעת ההעמדה בדין (מרכבת המשנה). אמנם המגיד משנה (על הלכה יב) כותב ש"דין הגזילה והגניבה בזה אחד"^[5].

הערכת הקנסות בסוגים שונים של שינוי ערך

הגמרא (סה.:) מעמתת את דברי רב הנ"ל עם מקורות שונים, ומסבירה בכל מקרה את ההבדל. כתוצאה מכך מסוייגים דברי רב בכמה אופנים, כפי שיבואר לקמן-

ראשית, מעומתים דברי רב עם הברייתא

כחושה, והשמינה - משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב

מברייתא זו משמע שלא רק הקרן, אלא גם הקנסות- תשלומי הכפל והארבעה וחמישה משולמים כפי הערך בשעת הגניבה, שלא כדברי רב. הגמרא מתרצת שבמקרה בו מדברת הברייתא, מדובר בבהמה שהיתה כחושה בשעת הגניבה והשמינה בינתיים, ולכן משלם הגנב רק כפי השיעור שהיתה שווה בשעת הגניבה, כיוון שהוא טוען -

אנא פטימנא ואת שקלת!? (=אני פיטמתי ואתה לוקח!?).

ברייתא נוספת מדברת על המקרה ההפוך-

שמינה, והכחישה - משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב

כלומר, בשעה שגנב את הבהמה היתה שמנה, ולאחר מכן בשעת ההעמדה בדין (או בשעת הטביחה), היתה רזה, והדין שמשלם הגנב כפי הערך היקר שהיה בשעה שגנב. גם ברייתא זו קשה על דברי רב, כיוון שלפיו יש לשלם את כל הקנסות כפי הערך בשעת ההעמדה בדין.

הגמרא מסבירה שבמקרה זה, של שמנה והכחישה, משלם כערך הראשון משום ש

מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא

כלומר, רואים את הכחשתה של הבהמה כתחילת הטביחה ולכן חייב הגנב כשיעור שהיתה שווה בשעה שהיתה שמנה.

מתוך שתי הברייתות הנ"ל מגיעה הגמרא למסקנה שרב דיבר דווקא על שינוי ערך שנבע משינוי המחיר ולא משינוי בגוף החפץ הנגנב. ומכאן מקשה הגמרא על דברי רב מדברי רבה-

רבה דיבר על תשלומים שמשלם גזלן על חבית שגזל ונשברה לאחר שעלה ערכה-

האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה, מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' זוזי-

תברה או שתייה - משלם ד', איתבר ממילא - משלם זוזא.

רבה קובע שאם עלה ערכה של הגזילה בין הזמן שגזל לבין הזמן בו נשברה, יש לחלק בין מקרה בו שבר (או שתה) הגזלן בכוונה, לבין מקרה בו נשברה בעצמה. בעוד שבמקרה הראשון משלם הגזלן לפי הערך הגבוה (הערך בשעת השבירה), במקרה השני משלם לפי הערך הנמוך יותר שהיה בשעה שגזל (לדיון מפורט בדין זה ובטעמו, עי' בדברינו הלכות גזילה פרק ג הלכה א-ב).

דברי רבה נראים כסותרים את דברי רב, שכן רב דיבר גם על מקרה בו טבח הגנב בכוונה (תשלומי ד' וה') ובכל זאת אמר שהקרן תמיד משתלמת כשעת הגניבה.

על רקע סתירה זו מבארת הגמרא שרב דיבר רק על מקרים בהם ערכה של הגניבה ירד משעת הגניבה ועד שעת ההעמדה בדין (המקרה ההפוך לזה שעליו דיבר רבה).

סוגיית הגמרא (סה:) עוסקת במחלוקת האמוראים לגבי הגונב טלה ונעשה איל תחת ידו ולאחר מכן טבחו, האם משלם תשלומי ארבעה וחמישה-

רבי אילעא סובר שאינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה, כיוון שקנה את האיל בשינוי (עי' הלכות גזילה פרק ב הלכה יד), ולכן כשטבח, את שלו טבח.

רבי חנינא לעומתו, סובר שאין הטלה נקנה לגזלן בשינוי ולכן משלם תשלומי ארבעה וחמישה על הטביחה. רבי חנינא מביא ברייתא המסייעת לדבריו-

גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור - משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב

מצד אחד הברייתא בוודאי קשה לרבי אילעא, כיוון שהיא פוסקת שהגנב משלם תשלומי ארבעה וחמישה. מצד שני רבי אילעא מעיר שגם לרבי חנינא יקשה להסביר את הברייתא, כיוון שאם כדברי רבי חנינא הטלה שהפך לאיל לא נקנה בזה לגנב, ובכן מדוע משלם כעין שגנב ולא כערך בשעת ההעמדה בדין? רבי חנינא עונה ששאלה זו אינו קשה לו, ואף על פי שהטלה שנעשה איל אינו נקנה לגנב, משלם הגנב כפי השער של שעת הגניבה, כיוון שהוא אומר לבעלים-

תורא גנבי (=שור גנבתי) ממך? דיכרא גנבי (=איל גנבתי) ממך?

כלומר, כיוון שסוף סוף לא שור ואיל אלא טלה ועגל הם שנגנבו, ישלם הגנב לפי שווי של עגל או טלה ולא לפי שווי של השור או האיל שהם עכשיו^[6].

הגמרא ממשיכה ומקשה מהברייתא שהביא רבי חנינא על שיטת רב, שהרי בברייתא נפסק שמשלמים את הקנסות (כפל, ארבעה וחמישה) כשווי של שעת הגניבה, ואילו רב אמר שמשלמים אותן כפי השווי בעת ההעמדה בדין.

רבא פותר את הסתירה-

אמר רבא: טלאים - כדמעיקרא, דמים - כשל עכשיו

הראשונים נחלקו בהסבר תשובתו של רבא, וביחס בינו לבין הסוגיה העוסקת בשמינה והכחישה ובכחושה והשמינה:

רבינו יצחק (בתוספות ד"ה "טלאים" סו.) מסביר את תשובת רבא כך- כיוון שהטלה שנגנב הפך לאיל, והשתנה בכך לגמרי, משלמים לפי השווי שהיה מעיקרא, כלומר שווי של טלה וזו הכוונה "טלאים כדמעיקרא". אמנם כאשר מעריכים את שוויו של הטלה, יש להעריכו לפי מחיר טלה עכשיו, וזו הכוונה "דמים כשל עכשיו". הר"י מסביר שהתשלום כשווי ההתחלתי (טלה), כאשר הגניבה עברה שינוי אינו מפני שנקנתה לגנב (כפי דעת רבי אילעא), אלא מסברתו של רבי חנינא, שלא הגיוני לשלם כפל, ארבעה וחמישה בשווי של איל כאשר נגנב טלה (ובלשונו של רבי חנינא, "תורא גנבי מינך?"). מתוך כך מסביר ר"י שאף בגנב כחושה והשמינה כך הסברה וכך הדין, שמשלם כפי השווי בעת הגניבה, וזאת אפילו אם לא השקיע הגנב בכדי לפטם את הבהמה (בניגוד למשתמע מפשט הגמרא השמה בפי הגנב את הטענה "אנא פטימנא ואת שקלת?"). ר"י אף לא מחלק בין כחושה והשמינה לבין שמינה והכחישה (כמבואר בתחילת דבריו בתוס' הנ"ל), וכך, בכל מקרה בו היה שינוי בגוף, הוא קובע שיש לשלם את הקנסות כשעת הגניבה. גם את דברי רבא "דמים כשל עכשיו" מפרש ר"י באופן גורף^[7] כך שבין אם התייקרה הגניבה או הוזלה, משלם תמיד כפל ארבעה וחמישה כפי השווי האחרון. בכך, לשיטת ר"י, כאשר מחיר הגניבה בלבד הוא שהשתנה, שונה לעיתים (ואף חמור יותר) דין הקנסות מדין הקרן. בעוד שהקנסות תמיד משתלמים כערך האחרון בין אם הוקרה או הוזלה, הקרן משתלמת לעיתים כערך הראשון וזאת אם הוזלה הגניבה (כדינו של רב) או אף אם התייקרה, ובמקרה בו איבדהּ הגנב בידיים ("תברה או שתייה", כדינו של רבה).

רבינו תם (סו. תוס' ד"ה "טלאים" בסוף דבריו) מפרש את דברי רבא באופן הבא- "טלאים", כלומר, במקרה בו הגניבה התייקרה, כמו בטלאים שהפכו לאיילים, בין אם נשתנתה בגופה ובין אם רק נשתנה מחירה, בכל אופן משלם כפל ארבעה וחמישה "כדמעיקרא", כלומר, כשעת הגניבה. לעומת זאת, "דמים", כלומר, אם הוזלה הגניבה, בין אם הוזלו דמיה ובין אם השתנתה בגופה לגריעותא, משלם את הקנסות כשווי האחרון. במקרה אחרון זה דיבר רב, שאמר שהקרן משתלמת כמעיקרא והקנסות כשווי האחרון והזול יותר. על פי שיטת רבינו תם, הברייתא הקובעת שבשמנה והכחישה משלם אף את הקנסות כשווי של שעת הגניבה, מדברת דווקא אם הבהמה הוכחשה על ידי פעולת נזק של הגנב. לגבי הקרן, לשיטתו של רבינו תם, חל הדין הרגיל של "כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה", ולכן ככלל, אם הגניבה קיימת, מחזירה בעינה, ואם אינה קיימת, משלם כפי שהיתה בשעת הגניבה, מלבד במקרה בו איבד הגנב את הגניבה במעשה מכוון, שאז אם התייקרה משעת הגניבה, משלם כשיעור היקר יותר, כדינו של רבה.

מדברי הרי"ף (כז. מדפיו) משמע שבשמינה והכחישה משלם כשעת הגניבה דווקא כאשר הגנב הוא שגרם להכחשה. בדומה, משמע מדבריו, שבכחושה והשמינה משלם הגנב כשעת הגניבה רק אם הוא שפיטם את הבהמה. כך מבין גם הנימוקי יוסף (שם). בנוסף, הרי"ף מגביל את דינו של רב, דווקא למקרה בו פחת ערך הגניבה לאחר שנגנבה, אך במקרה בו התייקרה הגניבה לאחר שנגנבה מפרש הרי"ף את דברי רבה (שאם אבדה מעצמה משלם כשעת הגניבה ואם איבדהּ בידים משלם כשעת היוקר) בין לגבי הקרן ובין לגבי הכפל^[8]. לגבי הגונב טלה והפך לאיל פוסק הרי"ף כרבי אילעא, שהאיל נקנה בשינוי ולכן אין הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמישה כיוון ש"שלו הוא טובח". נמצא לדברי הרי"ף, שבמקרה של שינוי בגוף או במחיר, בין לשבח או הפוך, כל עוד לא היה קניין של הגניבה בשינוי, משלם הגנב בין את הקרן ובין את כל תשלומי הקנסות כשעת ההעמדה בדין.

כמו הר"י, הטור (שנד) כותב שכחושה והשמינה או הפוך, אם הדבר קרה מאליו, ללא השקעה (או היזק) של הגנב, נחשב הדבר כשינוי מחיר בלבד. מצד שני, מפרש הטור את דברי רבה כדרכו של הרי"ף, שבמקרה של התייקרות, משלם הגנב בין את הקרן ובין את הקנסות כשעת הגניבה (אלא אם כן הוא שאיבד את הגניבה). שיטת הרמב"ם העקרונית היא כדרכם של הרי"ף והטור, אלא שאין ברור בלשונו האם כוונתו כדברי הרי"ף, שדווקא פיטום או לחילופין הכחשה בידיים, מביאים לכך שישלם הגנב כשעת הגניבה, או כדברי ר"י, שבכל שינוי בגוף, אף שלא בא בעטיו של הגנב, משלם הגנב כשעת הגניבה (כי אומר לו לבעלים "וכי שמינה גנבתי ממך" וכו') ^[9].

לסיכום-

לדעת הר"י תשלומי הקנסות מוערכים, עקרונית, כשעת ההעמדה בדין, חוץ מבמקרים ששינוי המחיר נובע משינוי בגוף, שאז אין מקום לקנוס את הגנב בסכום שאינו קשור ישירות למעשה הגניבה עליו הוא נקנס.

לדעת רבינו תם לעומת זאת, יש להעריך את הקנסות כשיעור המינימלי מבין שני השיעורים, ההתחלתי והסופי, כנראה כהקלה על הגנב.

שיטת הטור יכולה להיות מובנת כשיטת ביניים בין שיטת הר"י לבין שיטת ר"ת. מצד אחד, כר"י, סובר הטור שאם היה שינוי בגוף הגניבה, אין מן הראוי לקנוס את הגנב על פי שווי של גניבה השונה ממה שגנב. לכן בשינוי משמינה לכחושה או ההיפך, וכל שכן מטלה לאיל (שאז נקנית הגניבה לגנב בשינוי), משלם כשיעור הראשון. מצד שני, כאשר השינוי היה רק במחיר, שיטת הטור קרובה לשיטת ר"ת, שבחישוב הקנסות הולכים אחר השיעור הנמוך. כלומר, אם התייקרה הגניבה, הולכים אחר שעת הגניבה (אא"כ איבדה הגנב במעשה מכוון בשעת היוקר, שאז רואים שעה זאת כשעת הגניבה, ומשלם קרן וכפל כשיעור היקר) ואם הוזלה, הולכים אחר שעת ההעמדה בדין.

השו"ע (שנד ג) כותב את דברי הרמב"ם לעניין שינוי מחיר של הגניבה, אך מתייחס בדבריו רק לקרן, כיוון שאין דנים קנסות בזמן הזה. בהלכה הבאה כותב השו"ע את דברי הרמב"ם לגבי גנב שמינה והכחישה ולגבי המקרה ההפוך, שבשניהם משלם הגנב כשעת הגניבה. הרמ"א כותב את דברי הטור, שדין זה, שמשלם כשעת הגניבה אם נתכחשה או השמינה לאחר הגניבה, אמור דווקא אם פיטמה הגנב או שהזיקהּ, אך אם השמינה מעצמה הרי זה כאילו התייקרה, ולכן אם איבדהּ הגנב בידיים, משלם כשיעור היוקר האחרון.

הגר"א מצדד להלכה בשיטת הר"י.

אין שמין לגנב

עי' הלכות גזילה פרק ב הלכה טו, בעניין מחלוקת הראשונים כיצד להבין את הדין שאין שמין לגנב ולגזלן. יש ראשונים שהבינו שכל עניין דין זה הוא רק שקנה הגזלן את הגזילה בשינוי (על ידי שבירתה או פחתה) ולכן אם הוזלו או התייקרו שייריה, הוזלו או הוקרו לו, ויש ראשונים, ובכללם הרמב"ם, המבינים שמדובר בדין מיוחד האוסר על הגזלן לשלם בעזרת שברי הכלי (אף שיכול לשלם בעזרת מיטלטלין אחרים, ששווה כסף ככסף) ועי' שם שהרחבנו.

בהקשר של גנב, מעיר הראב"ד שלגבי הכפל דווקא כן שמין. כלומר, על אף שאין הגנב רשאי לשלם את הקרן בעזרת שבריה של הגניבה (ומן הסתם תוספת סכום מסויים עליהם), רשאי הוא לשלם את הכפל בדרך זו. הסברה מאחורי פסקו של הראב"ד היא שבניגוד לקרן, בה חייב הגנב לתקן את העוול שעשה לבעלים, הכפל הוא קנס, ולכן כפי שמותר לשלמו על ידי שווה כסף, כן מותר לשלמו על ידי שברי הגניבה.

לעומתו, הרמב"ם כורך את דין הקרן והכפל יחדיו ומבין שהדין המיוחד, שאין לשלם בעזרת שברי הגניבה, אמור בין לגבי הקרן ובין לגבי הכפל.

המגיד משנה כותב שהרמב"ם לומד את דינו מדברי הירושלמי (ב"ק פ"א ה"א) הלומד דין זה שאין שמין לגנב מהפסוק "חיים שנים ישלם" (חיים ולא מתים), ומכאן ניתן להבין שגם את כל הכפל אין לשלם משברי הגניבה.

מכירה לפני ולאחר יאוש בעלים

בגמרא (ב"ק סח.) חלקו האמוראים בדין המוכר לפני יאוש בעלים-

איתמר: המוכר לפני יאוש –

רב נחמן אמר: חייב,

רב ששת אמר: פטור.

רב נחמן אמר חייב, "ומכרו" אמר רחמנא והא זבין, לא שנא לפני יאוש לא שנא לאחר יאוש;

רב ששת אמר פטור, חיוביה לאחר יאוש הוא, דאהנו (=שהועילו) מעשיו, אבל לפני יאוש דלא אהנו מעשיו - לא מיחייב, דומיא דטביחה בעינן דאהנו מעשיו.

כלומר, מכירת הגניבה לפני שנתייאשו הבעלים אינה חלה, כיוון שהגנב מוכר דבר שאינו שלו^[10]. על רקע זה נחלקו האמוראים. רב ששת סובר שבכדי להתחייב בתשלומי ארבעה וחמישה צריך למכור מכירה שיש לה חלות קניינית, בהקבלה לטביחה, שיש בה בכדי להוציא את הבהמה מרשותו של הבעלים באופן בלתי הפיך. לעומתו סובר רב נחמן שדי בכך שהגנב ביצע מעשה מכירה בכדי שיתחייב בקנס, אף אם בפועל אין חלות קניינית למעשיו. רב נחמן מבין שדברו הפסוק "ומְכרוֹ", כוונתם למעשה המכירה ולא לתוצאתה.

בהמשך מוסבר, שמחלוקת רב ששת ורב נחמן נובעת מהבנה שונה של עצם הטעם מדוע החמירה התורה יותר בדינו של גנב שטבח ומכר. לשאלה זו מתייחס רבי עקיבא-

אמר רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם ד' וה'? מפני שנשתרש בחטא

לדעת רב ששת יש להבין את ההשתרשות במובן של התקבעות- כצמח המכה שורש וקשה יותר לעוקרו. הגנב שטובח ומוכר, עושה פעולה בלתי הפיכה, ובכך מוסיף נזק על הנזק שכבר עשה לבעלים. לעומת זה, רבא מסביר את כוונת רבי עקיבא על פי דרכו של רב נחמן-

אמר רבא: מפני ששנה בחטא

כלומר, עונשו של הגנב שטבח ומכר חמור יותר, לא משום שהזיק יותר במעשיו לבעלים (שהרי למכירה לא חייבת להיות חלות קניינית), אלא משום שבמקום להתנער ממעשה הגניבה הוא מוסיף ומרחיב אותו.

בהמשך, מוכיח ר' יוחנן שהמוכר לפני יאוש בעלים, חייב גם הוא בתשלומי ארבעה וחמישה-

...א"ל ר' יוחנן: גניבה בנפש תוכיח, שאין יאוש בעלים וחייב

כלומר, כפי שהגונב נפש אינו חייב עד שימכרו לעבד (עי' להלן תחילת פרק ט), וזאת אף על פי שהמכירה בוודאי לא חלה, כך גם חיוב ארבעה וחמישה אינו תלוי בכך שהמכירה תחול.

הרמב"ם פוסק כרב נחמן וכרבי יוחנן, שהגנב שמכר חייב ארבעה וחמישה בין אם חלה המכירה מבחינה קניינית ובין אם לא.

הגונב מהגנב

במכילתא דרבי ישמעאל (משפטים - מסכתא דנזיקין פרשה טו)-

"וגוּנב מבית האיש". לפטור הגונב מאחר הגנב

כלומר, הגנב המתואר בכתוב הוא זה הגונב מ"בית האיש", ולכן הגונב מהגנב אין דין גנב לו ואינו חייב בתשלומי כפל או ארבעה וחמישה.

כך גם כותבת המשנה בבבא קמא (סב:) -

אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל, ולא הטובח ולא המוכר אחר הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה

בהמשך, דנה הגמרא (סט.) בדברי ר' יוחנן-

אמר רבי יוחנן: גזל ולא נתייאשו הבעלים - שניהם אינן יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו

והגמרא (סט:) מציעה שהוא לומד את דבריו מדברי המשנה והמכילתא-

דתנן: אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל,

אמאי? בשלמא לגנב ראשון לא משלם, "וגונב מבית האיש" - ולא מבית הגנב,

אלא לבעלים נשלם!

אלא לאו שמע מיניה: זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו

כלומר, הגמרא מבארת שהפסוק "וגונב מבית האיש" מסביר רק מדוע אין משלם הגנב השני כפל לגנב הראשון, שהרי גנב מביתו ולא מבית הבעלים, אך אין בפסוק כשלעצמו בכדי להסביר מדוע לא ישלם הגנב השני כפל לבעלים. לכך יש לצרף לפסוק את סברתו של ר' יוחנן, שהגניבה אינה בבעלותו של הגנב הראשון ואינה ברשותו של הבעלים. בעזרת סברה זו מלמד אותנו הפסוק פטור כפול מכפל- לבעלים אין צריך לשלם כיוון שנאמר "וגונב מבית האיש" ואין הגניבה נחשבת ברשותו של הבעלים, ולגנב הראשון אין צריך לשלם כיוון שאין הוא נחשב "האיש" שבפסוק, שהרי הגניבה אינה שלו.

בהמשך (סז:) מעיר רב על דברי המשנה-

"אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל".

אמר רב: לא שנו אלא לפני יאוש, אבל לאחר יאוש - קנאו גנב ראשון, וגנב שני משלם תשלומי כפל לגנב ראשון.

כלומר, רב, הסובר שיאוש הבעלים מקנה את הגניבה לגנב, מסביר שאם הגניבה נגנבה מבית הגנב לאחר יאוש הבעלים, כיוון שהגניבה כבר קנויה לגנב הראשון, ואין לו כלפי הבעלים אלא חוב ממוני, מתחייב הגנב השני בכפל כלפי הגנב הראשון.

רוב הפוסקים, ובכללם הרמב"ם, פוסקים שיאוש כשלעצמו אינו קונה, אך העיקרון שבדברי רב בעינו עומד- אם הגניבה כבר נקנתה לגנב הראשון, הרי שבגנב השני דין גנב לכל דבר והוא חייב לשלם לגנב הראשון כפל.

הרמב"ם פוסק כדברי המכילתא והמשנה, ומסבירם כדברי ר' יוחנן.

הגונב לאחר טביחה או מכירה

דין הגונב לאחר שהגנב הראשון טבח או מכר מבואר בברייתא (מובאת בגמרא סח.)-

גנב ובא אחר וגנבו - הראשון משלם תשלומי כפל, והשני אינו משלם אלא קרן בלבד;

גנב ומכר ובא אחר וגנבו - הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והשני משלם תשלומי כפל;

גנב וטבח ובא אחר וגנבו - הראשון משלם תשלומי ד' וה', והשני אינו משלם תשלומי כפל אלא קרן בלבד

הגמרא מבארת שהחלק האמצעי בברייתא עוסק במכירה המשולבת עם יאוש הבעלים. במקרה כזה נקנית הגניבה לגמרי ללוקח, והגנב השני שגנב ממנו מתחייב כפל.

רב פפא מבאר עוד, שיש להעמיד את הסיפא כשיטת בית שמאי, הסוברים ש"שינוי במקומו עומד", כלומר, ששינוי בגוף הגניבה אינו קונה אותה לגנב. ולכן להלכה, כיוון שאנו פוסקים ששינוי מעשה קונה, הרי שבניגוד לדברי הברייתא, הגונב את הבהמה לאחר שטבחה הגנב הראשון, משלם כפל לגנב הראשון, כיוון שקנאה זה על ידי טביחתה.

הרמב"ם פוסק כדברי הברייתא וכפירוש הגמרא.